בתשבצי היגיון, ההגדרה היא לרוב משפט המורכב למעשה ממספר חלקים שונים. חלק אחד מההגדרה מגדיר את הפיתרון בצורה ישירה (בדיוק כמו בתשבצים רגילים), ואילו חלק נוסף מביא לאותו הפתרון באמצעות רמז כלשהו. ניתן לחשוב על חלקים אלו בתור 'מגדיר ראשי' ו'מגדיר משני'.

הערה למתקדמים: בחלק מההגדרות, שני המגדירים למעשה שקולים ומגדירים באותה מידה את התשובה כך שקיים למעשה מגדיר ראשי כפול. כמו כן, בחלק מההגדרות קיימים יותר משני מגדירים, לדוגמא מגדיר ראשי ושני מגדירים משניים.

מתבונן מהצד לא יוכל להבין חובבי תשבצי היגיון מושבעים אשר מתרפקים בהתרגשות על הגדרות מסוימות, או לחילופין, מגדפים הגדרות אחרות (ואת מחבריהן). הסיבה לכך, היא שלמרות שלא קיים אף מניפסט או תקנון רשמי להגדרות תשבצי היגיון, לאורך השנים התקבעו כללים והסכמות לגבי מהי הגדרה 'חוקית' ויתרה מכך מהי הגדרה איכותית.

הגדרה טובה חייבת להיות קודם כל הגדרה 'חוקית', כלומר:

היא צריכה להיות פתירה (על ידי הפותר הממוצע), כלומר להשתמש ברמזים שניתן לפצח.
היא צריכה להסתמך על סוגי רמזים מוכרים ומוסכמים.
התשובה/הפתרון הינם מילה או ביטוי מוכרים.

לכאורה, קל מאוד לכתוב הגדרות היגיון שעומדות בכל הכללים, אבל חסרות מרכיב אחד חשוב - יופי. הגדרה 'יפה' לרוב נובעת מכך שבקריאה פשוטה שלה נוצר משפט קוהרנטי, בעל ניחוח הומורי, אירוני או פרדוקסלי, אשר מצליח להטעות ולהסוות שמדובר למעשה בהגדרת תשבץ היגיון.

כמו כן, חשוב שההגדרה תהיה מאתגרת לפתרון, כלומר רצוי שהפותר יעבור תהליך חשיבה ופיצוח בדרך לפתרון.